מסיבות ברורות של סדר, אסור להפגין בכנסת. משכן הכנסת גם ככה מלא בלוביסטים, שדלנים פרטיים וכל מיני אנשים שמנסים לקדם עניינים, תוספת של הפגנות לכל החגיגה הזאת הייתה מצריכה הגדלה של הבניין כדי שיהיה מקום לכולם, תוספת עובדים כדי להתמודד עם כל האנשים ופסיכולוג צמוד לכל עובד.
היום בכל אופן, התקיימה הפגנה בתוך הכנסת, אולי ההפגנה הראשונה - הפגנה של העוזרים הפרלמנטרים. לא מדובר בכינוס או בדיון משותף אלא בהפגנה של ממש. הפעם לא מדובר במאבק על תנאי שכר, דמי נסיעות או שאר התנאים שהעוזרים מופלים משום מה משאר הכנסת, מדובר במאבק על היכולת שלנו לעבוד.
בעידן של טרום האינטרנט והסלולרי, העבודה הייתה קלה ומוגדרת, היא התחילה במשרד והסתיימה במשרד ואלו גם היו הציפיות. עם התקדמות הטכנולוגיה והחזרת בני האדם למצב של עבד, עלו גם הדרישות לזמינות. תפקידו של העוזר מיוחד בכך שהעבודה היא מסביב לשעון, כבר בשבע בבוקר יש טלפונים מהח"כ או כתבים ועד שעות הלילה המאוחרות יש פניות דחופות מהציבור, סיורים או סתם דברים שלא הספקנו לעשות ביום ונדחו לילה, לזמן שלנו בבית. הזמינות הטכנולוגית והיכולת לענות על מכתב מכל מקום בעזרת הסללורי אולי הפכו את החיים שלנו לקשים יותר, אבל זה דרישות העבודה, זה מה יש וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.
אז איפה הבעיה?
למרות שמצופה ממנו לענות על ים של מכתבים, להיות תמיד זמינים לל"וז או זמינים בכלל, הכנסת מסרבת לספק לנו פלאפונים שיש להם פוש מייל ובעברית, אפשרות גישה למייל וללו"ז. מסיבות שרק החשב יודע, עובדים אחרים בכנסת שלא צריכים להיות זמינים תמיד מקבלים פלאפונים משוכללים ואילו אנחנו, שהזמינות היא חלק מהעבודה שלנו, זכאים לטלפון שיודע רק לקבל ולהוציא שיחות.
מי מרוויח ומי מפסיד מזה? הכנסת כמובן חוסכת כסף, אבל מצד שני, היא יכלה לחסוך יותר אילו לא הייתה נותנת בכלל את הטלפונים המשוכללים. ומי מפסיד? הציבור, או כל מי שפונה לח"כ. במקום שנוכל להשיב על פנייה או לקבוע פגישה בערב כשאנחנו בבית, זה מתעכב ליום העבודה הבא, כשכבר הצטבר עומס.
הציבור כמובן לא יכול להפגין בכנסת, אז אנחנו עשינו את זה בשבילו. היום התאספנו להפגנה מול החשב הכללי של הכנסת, שמתעלם ממנו בצורה בוטה, ודרשנו שיתן לנו לעבוד. זהו, לא ביקשנו רכב (כמו לעובדים אחרים) לא ביקשנו שישלמו לנו על כל שעות העבודה בבית (כמו שכנראה מגיע לנו על פי חוק), רק ביקשנו שיתנו לנו לעבוד, לשרת את הציבור שמשלם בשביל המשכורות שלנו.
היום בכל אופן, התקיימה הפגנה בתוך הכנסת, אולי ההפגנה הראשונה - הפגנה של העוזרים הפרלמנטרים. לא מדובר בכינוס או בדיון משותף אלא בהפגנה של ממש. הפעם לא מדובר במאבק על תנאי שכר, דמי נסיעות או שאר התנאים שהעוזרים מופלים משום מה משאר הכנסת, מדובר במאבק על היכולת שלנו לעבוד.
בעידן של טרום האינטרנט והסלולרי, העבודה הייתה קלה ומוגדרת, היא התחילה במשרד והסתיימה במשרד ואלו גם היו הציפיות. עם התקדמות הטכנולוגיה והחזרת בני האדם למצב של עבד, עלו גם הדרישות לזמינות. תפקידו של העוזר מיוחד בכך שהעבודה היא מסביב לשעון, כבר בשבע בבוקר יש טלפונים מהח"כ או כתבים ועד שעות הלילה המאוחרות יש פניות דחופות מהציבור, סיורים או סתם דברים שלא הספקנו לעשות ביום ונדחו לילה, לזמן שלנו בבית. הזמינות הטכנולוגית והיכולת לענות על מכתב מכל מקום בעזרת הסללורי אולי הפכו את החיים שלנו לקשים יותר, אבל זה דרישות העבודה, זה מה יש וזה מה שאנחנו צריכים לעשות.
אז איפה הבעיה?
למרות שמצופה ממנו לענות על ים של מכתבים, להיות תמיד זמינים לל"וז או זמינים בכלל, הכנסת מסרבת לספק לנו פלאפונים שיש להם פוש מייל ובעברית, אפשרות גישה למייל וללו"ז. מסיבות שרק החשב יודע, עובדים אחרים בכנסת שלא צריכים להיות זמינים תמיד מקבלים פלאפונים משוכללים ואילו אנחנו, שהזמינות היא חלק מהעבודה שלנו, זכאים לטלפון שיודע רק לקבל ולהוציא שיחות.
מי מרוויח ומי מפסיד מזה? הכנסת כמובן חוסכת כסף, אבל מצד שני, היא יכלה לחסוך יותר אילו לא הייתה נותנת בכלל את הטלפונים המשוכללים. ומי מפסיד? הציבור, או כל מי שפונה לח"כ. במקום שנוכל להשיב על פנייה או לקבוע פגישה בערב כשאנחנו בבית, זה מתעכב ליום העבודה הבא, כשכבר הצטבר עומס.
הציבור כמובן לא יכול להפגין בכנסת, אז אנחנו עשינו את זה בשבילו. היום התאספנו להפגנה מול החשב הכללי של הכנסת, שמתעלם ממנו בצורה בוטה, ודרשנו שיתן לנו לעבוד. זהו, לא ביקשנו רכב (כמו לעובדים אחרים) לא ביקשנו שישלמו לנו על כל שעות העבודה בבית (כמו שכנראה מגיע לנו על פי חוק), רק ביקשנו שיתנו לנו לעבוד, לשרת את הציבור שמשלם בשביל המשכורות שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה