הארוע האחרון של המשט הביא איתו דיון סוער על הסברה, צה"ל, הרתעה, עזה ועוד. כמעט כל הכותרות עוסקות בשאלה האם פעילות צה"ל הייתה מוצלחת או לא ומה היה צריך לעשות.
דעתי האישית היא שהיה צריך לעשות מאמץ רב כדי למנוע התכתשות. הרג אזרחים בסיטואציה זו, עשוי לפגוע בישראל במישור הדיפלומטי בלי קשר לשאלה האם זה מוצדק, חכם והאם היה עדיף להיכנע להם. כל זה, עד רגע הפעילות, מהרגע שבו קרה מה שקרה הגיע הזמן להפסיק להתלונן, לקטר על צה"ל ועל כל הגורמים המדיניים, צריך להפסיק לבכות על העבר ולהתחיל לחשוב קדימה.
זה במישור הציבורי, במישור האישי, באופן אבסורדי אולי, יצאתי כמו שאר חברי העוזרים מורווח.
יום שני הוא אחד הימים הארוכים בכנסת. המליאה מתחילה בשעה ארבע בצהריים עם הצעות אי אמון של קדימה ואחת הסיעות הערביות. אין לי מושג מה בדיוק המטרה של האי אמון אם בכל מקרה הממשלה אף פעם לא תיפול מזה, אבל בכל מקרה זה יוצר דיון של שעתיים לפחות. אחרי זה יש לרוב הצעות חוק בקריאה ראשונה או שנייה ושלישית ובד"כ יש גם מענה לשאילתות על ידי שר או שניים. סיכומו של דבר, המליאה מסתיימת אחרי שמונה או תשע בערב כשהרבה עוזרים נשארים עד הסוף או לפחות עד אחרי שבע.
כל זה ביום שני רגיל. אבל מה קורה כשיש ארוע מסעיר שבגללו הרבה ח"כים מחוץ לכנסת? בקיצור, החל משעות הבוקר הכנסת הייתה יחסית ריקה, במיוחד יחסית ליום שני. הח"כים הערבים הלכו להפגנות שונות ושרים וגורמים ממשלתיים אחרים היו בדיונים בעקבות המשט. כיוון שהח"כים הערבים לא היו בכנסת הם ודאי לא יכלו להגיש אי אמון וקדימה הסכימה למשוך את הצעתה מתוך הבנה שהממשלה עסוקה בדברים חשובים יותר, בוודאי יותר מדיוני סרק ארוכים.
סיכומו של דבר, המליאה הסתיימה לפני שש ואנו התפזרנו איש איש לביתו. חברי שרגילים לראות בימי שני את משפחותיהם רק בחלום זכו סוף סוף לראות אותם במציאות ממשית. אל יהי דבר זה קל בעיניכם, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד.
המסקנה האישית שלי היא שאולי לא כדאי שכל יום שני תהיה איזו התכתשות בין חיילי צה"ל למפגינים כלשהם, אבל אם המקרה אילץ אותנו לכך, לא צריך לבכות אלא להסתכל קדימה, בעיקר אם זה בכיוון הבית...
דעתי האישית היא שהיה צריך לעשות מאמץ רב כדי למנוע התכתשות. הרג אזרחים בסיטואציה זו, עשוי לפגוע בישראל במישור הדיפלומטי בלי קשר לשאלה האם זה מוצדק, חכם והאם היה עדיף להיכנע להם. כל זה, עד רגע הפעילות, מהרגע שבו קרה מה שקרה הגיע הזמן להפסיק להתלונן, לקטר על צה"ל ועל כל הגורמים המדיניים, צריך להפסיק לבכות על העבר ולהתחיל לחשוב קדימה.
זה במישור הציבורי, במישור האישי, באופן אבסורדי אולי, יצאתי כמו שאר חברי העוזרים מורווח.
יום שני הוא אחד הימים הארוכים בכנסת. המליאה מתחילה בשעה ארבע בצהריים עם הצעות אי אמון של קדימה ואחת הסיעות הערביות. אין לי מושג מה בדיוק המטרה של האי אמון אם בכל מקרה הממשלה אף פעם לא תיפול מזה, אבל בכל מקרה זה יוצר דיון של שעתיים לפחות. אחרי זה יש לרוב הצעות חוק בקריאה ראשונה או שנייה ושלישית ובד"כ יש גם מענה לשאילתות על ידי שר או שניים. סיכומו של דבר, המליאה מסתיימת אחרי שמונה או תשע בערב כשהרבה עוזרים נשארים עד הסוף או לפחות עד אחרי שבע.
כל זה ביום שני רגיל. אבל מה קורה כשיש ארוע מסעיר שבגללו הרבה ח"כים מחוץ לכנסת? בקיצור, החל משעות הבוקר הכנסת הייתה יחסית ריקה, במיוחד יחסית ליום שני. הח"כים הערבים הלכו להפגנות שונות ושרים וגורמים ממשלתיים אחרים היו בדיונים בעקבות המשט. כיוון שהח"כים הערבים לא היו בכנסת הם ודאי לא יכלו להגיש אי אמון וקדימה הסכימה למשוך את הצעתה מתוך הבנה שהממשלה עסוקה בדברים חשובים יותר, בוודאי יותר מדיוני סרק ארוכים.
סיכומו של דבר, המליאה הסתיימה לפני שש ואנו התפזרנו איש איש לביתו. חברי שרגילים לראות בימי שני את משפחותיהם רק בחלום זכו סוף סוף לראות אותם במציאות ממשית. אל יהי דבר זה קל בעיניכם, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד.
המסקנה האישית שלי היא שאולי לא כדאי שכל יום שני תהיה איזו התכתשות בין חיילי צה"ל למפגינים כלשהם, אבל אם המקרה אילץ אותנו לכך, לא צריך לבכות אלא להסתכל קדימה, בעיקר אם זה בכיוון הבית...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה